כשאני מסתכל בסטיטסיקות בבלוג זה, אני חושב לפעמים שאני כותב רק בשביל עצמי. פחות אנשים מעוניינים בהרהוריי האישיים מאשר במידע שהייתי רגיל להסוף באתר "קתולים" שניהלתי בעבר ושהפסקתי להוסיף בו שום תוכן. יש הרבה ישראלים, בעיקר חילונים שמחפשים מידע על הנצרות בכלל וקתוליות בפרט שנופלים על אתר קתולים זה, ועכשיו שדוד נויהאוס הקים אתר משלו, אתר רשמי לקתולים דוברי העברית בישראל, אין לי שום אינטרס להמשיך.
ללא קשר עם זה, הגעתי הבוקר לעבודה, ובזמן ההליכה בין הרכב לבניין, פתאום חשבתי על בחורה שהייתי איתה בגמנסיה. מדוע בזמן הזה בדיוק? אני לא יודע. אולי עשר שנים או יותר שלא חשבתי עליה. אם כבר גוגלתי מספר רב של חברים מימי קדם ומצאתי אותם בפייסבוק או ברשת חברתית צרפתית כל שהיא, עדיין לא בא לי לדעת מה החברה הזאת נהפכה. התחלתי לגגל אותה ולא מצאתי כלום. היתה לי כוונה לעזוב את החיפושים, לפעמים גוגל נכשל – כשאין מידע אין מידע- כשבא לי להוסיף גם את עיר מגוריה למילות-מפתח. התוצאות הפתיעו אותי עד מאוד: היא נזירה במנזר בית ג'מאל שבבית שמש. יש שם מנזר לאחות צרפתיות ובלגיות ומיוחס למסדר "האחיות של בית-לחם".
קראתי מספר דברים בוויקיפדיה על מנזר בית ג'מאל,ולמדתי משם ששם המקום על שם רבן גמליאל נקדימון שהיה נשיא הסנהדרין ביבנה ונקבר במקום. תמונות יפות אפשר למצוא בבלוג זה.
איך בחורה יפה שעתידה לכאורה להתנשא ולהקים משפחה קתולית נהפכה לנזירה? זאת שאלה שמטרידה אותי למרות שאני מכיר היטב את התשובה. בזמן היותנו בגמנסיה,היא דיברה לי על נסיונה הרוחני החזק. למזלי, היה קורה לי דבר דומה והייתי יכול להבין אותה: סוג של נסיון סמוי לעיני העולם המודרני, ובעיקר לעיני התלמידים האחרים. זאת פגישה עמוקה עם ישוע המשיח הקם מן המתים. פגישת אור. תחושה עזה ואינטימית מאוד שמייסדת את כל החיים של בן אדם ושמובילה אותו לקום ולעקוב בעקבות המשיח.
